רקע תורשתי

רקע תורשתי מוגבר בסוגים מסויימים של מומים אנורקטאליים

יוני 2007

לאחרונה, פרסמו חברי הסגל הרפואי במכון הקולורקטאלי בסינסינטי אוהיו, ארה"ב, ד"ר רי'צארד פלקון, ד"ר מרק לויט, פרופ' אלברטו פנייה וד"ר מייקל בייטס, מאמר העוסק ברקע התורשתי המוגבר בסוגים מסויימים של מומים אנורקטאליים.

בשל חשיבות המאמר וחדשנותו, מצאתי לנכון לתרגמו לעברית ולהביא בפניכם, ציבור ההורים, את תכניו ומסריו.

התרגום נקרא ואושר ע"י פרופ' משה פרידמן, מנהל מערך הייעוץ הגנטי, המכון הגנטי ע"ש דאנק גרטנר, בי"ח שיבא – תל השומר, והערותיו שולבו בו.

התרגום, כמו גם המאמר עצמו במתכונתו המלאה באנגלית – המצ"ב כקישור, מוצגים בזאת בהרשאה.

רקע תורשתי מוגבר בסוגים מסויימים של מומים אנורקטאליים

המומים האנו-רקטאליים מהווים ספקטרום של מומים, החל מהמומים האנאלים הקלים וכלה במומי הקלואקה המורכבים. הסיבה להיווצרותם איננה ברורה וככל הנראה נעוצה במספר גורמים. יחד עם זאת, יש יסוד סביר להניח, כי בין הגורמים הנ"ל, קיים גם מרכיב גנטי.

כבר בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, הוכרה בספרות הרפואית העובדה, כי במשפחה בה לאחד מבני המשפחה יש מום אנורקטאלי, יש סיכון גבוה יותר לקרוב משפחה נוסף בעל מום אנורקטאלי, בשיעור של 1 ל- 100, לעומת שיעור המומים האנורקטאליים ביחס לאוכלוסיה הכללית, העומד על 1 ל- 5,000.

מאז שנות ה- 50, היו הרבה תיאורים בספרות של משפחות בעלות 2 בני משפחה או יותר, בעלי מומים אנורקטאליים ומומים נלווים, כחלק מסינדרומים שונים, למשל:

Townes-Brocks syndrome, Currarino's syndrome and Pallister-Hall syndrome.

כאשר בסינדרומים אלו, המועברים לעתים בתורשה אוטוזומית דומיננטית, תוארו מוטציות בגנים ספציפיים.

בילודים הסובלים מתסמונת דאון, נמצא שיעור גבוה של מומים אנורקטאליים ובנוסף נמצא כי מבין אלה, 95% הינם בעלי מום אנורקטאלי מסוג imperforate anus (פי טבעת אטום– הערה שלי, הילי פרייס) ללא פיסטולה, לעומת השיעור של מום ספציפי זה ביחס לכלל בעלי המומים האנורקטאליים, העומד על 5%.

בהתחשב בממצאים אלה, סביר להניח, כי מוטציה בגנים שונים יכולה לגרום למומים אנורקטאלים או לחילופין שמומים אנורקטאליים נגרמים מפעילות משותפת של מספר גנים (מודל פוליגני).

על אף העדרם של נתונים מקיפים ומדוייקים, הרי שבהתחשב בידוע עד כה, מניחים המחברים, כי בעתיד יימצא שבמשפחות מסויימות קיים קשר למומים אנורקטאליים מסוג ספציפי כלשהו. בנוסף, מניחים המחברים, כי יימצא קשר בין מום אנורקטאלי לבין מומים מולדים באגן או במערכת השתן ו/או מערכת אברי המין, שאינם מומים אנורקטאליים, בקרב בני המשפחה המורחבת.

[ידוע שעל כרומוסום X קיים גן לאטרזיה אנאלית והממצא שכיח בתסמונת FG - הערת פרופ' משה פרידמן, מנהל מערך הייעוץ הגנטי, המכון הגנטי ע"ש דאנק גרטנר, בי"ח שיבא, תל השומר].

תוצאות המחקר

מתוך 1,606 נבדקים בעלי מום אנורקטאלי שנסרקו על ידי המחברים, ל- 39 (2.4%) יש לפחות קרוב משפחה אחד, בעל מום מולד. ל- 6 מתוך 39 נבדקים אלה (15%) יש יותר מאשר קרוב משפחה אחד בעל מום מולד, כאשר רובם, (28 מתוך 39 [72%]) בעלי מומים באגן, במערכת השתן או באברי המין.

מתוך 1,606 נבדקים בעלי מום אנו-רקטאלי, ל- 24 נבדקים (1.4%), יש לפחות בן משפחה אחד בעל מום אנורקטאלי. יחס זכרים לנקבות בקבוצה זו: 1:2.4 לעומת 1:1.1 ביתר קבוצת המחקר. סה"כ נמצאו 14 קרובי משפחה בעל מום אנורקטאלי, שמתוכם 3 זוגות תאומים.

באשר לחלוקת המומים האנורקטאליים לסוגיהם השונים, נמצא, כי לזכרים בעלי פיסטולה פרינאלית סיכוי של 7% לקרוב משפחה נוסף בעל מום ולנקבות בעלות פיסטולה פרינאלית או וסטיבולרית, סיכוי של 5% שקרוב משפחה נוסף יהיה בעל מום.

מתוך כלל הנבדקים בעלי פיסולה פרינאלית או וסטיבולרית, ל- 3% קרוב משפחה נוסף עם מום אנורקטאלי ול- 5.6% יש קרוב משפחה נוסף בעל מום מולד כלשהו. בהתחשב בשיעור של המומים האנורקטאליים באוכלוסיה, העומד על 1 ל- 5,000 לידות-חי, נמצא שהסיכון שקרוב משפחה יסבול ממום אנורקטלי, גבוה פי 150.

דיון

המחברים סרקו את המספר הגדול ביותר של נבדקים בעלי מום אנורקטאלי שדווח עד עכשיו בספרות . בהקשר המשפחתי נמצא כי ל- 1.4% מתוכם יש היסטוריה משפחתית של מום אנורקטאלי. ממצא זה תומך בהערכה ההיסטורית משנות ה-50 של המאה הקודמת, בדבר סיכון של 1% לקרוב משפחה נוסף בעל מום אנורקטאלי.

עד למועד מחקר זה, לא נערך מחקר הבוחן את הקשר המשפחתי של מום אנורקטאלי מסוג ספציפי לבין היסטוריה משפחתית. מחקר זה מצא קשר גבוה יותר בין מום אנורקטאלי ספציפי, מסוג פיסטולה פרינאלית או וסטיבולרית, לקיומם של קרובי משפחה נוספים בעלי מום אנורקטאלי. לפיכך, לנבדקים בעלי פיסטולה פרינאלית או וסטיבולרית , סיכון גבוה פי 2 או פי 3 לקרוב משפחה נוסף בעל מום אנורקטאלי. שיעור זה גבוה באופן ניכר מהשיעור הכללי של מומים אנורקטאליים ביחס לכלל האוכלוסיה, העומד על 1 ל- 5,000 לידות חי (0.02%).

תוצאות אלה תומכות בקיומו של מרכיב גנטי בקרב הגורמים להיווצרותם של המומים האנורקטאליים (אם כי ייתכן שגורמי סביבה משותפים, הם האחראים להישנות המום במשפחות מסוימות – הערת פרופ' משה פרידמן, מנהל מערך הייעוץ הגנטי, המכון הגנטי ע"ש דאנק גרטנר, בי"ח שיבא, תל השומר).

לפני מחקר זה, הורים לילוד בעל מום אנורקטאלי או במשפחה בה לקרוב משפחה מום אנורקטאלי, קיבלו יעוץ המבוסס על הספרות הרפואית משנות ה- 50 של המאה הקודמת, לפיו הסיכון לקרוב משפחה נוסף בעל מום אנורקטאלי הוא כ 1%. מחקר זה מהוה שלב ראשון במתן כלי לעוסקים במקצוע, להערכות המבוססות על קלאסיפיקציה של המומים האנורקטאליים. לפי תוצאות מחקר זה, יש לייעץ להורים לילדים בעלי פרינאל או וסטיבולר פיסטולה, כי הסיכון שצאצא נוסף ילקה במום אנורקטאלי הוא כ 3%. בנוסף, הורים לצאצאים ממין זכר בעלי פרינאל פיסטולה, או לנקבות עם פרינאל/וסטיבולר פיסטולה, צריכים לדעת כי הסיכון שצאצא נוסף ילקה במום מולד הוא 7% או 5% בהתאמה.

יתרה מכך, הורשה בשיעורים נמוכים מהצפוי נמצאה בקרב הנבדקים בעלי קלואקה או פיסטולה פרוסטטית.

המחברים מכירים בקושי פוטנציאלי ביחס למחקרם, בשל היותו מבוסס רק על נבדקים שהופנו למכון הקולורקטאלי בסינסינטי, אוהיו, בדר"כ עקב מומים מורכבים ביותר. יחד עם זאת, גם לנוכח המגבלות הפוטנציאליות של מחקר זה, קשה להניח, כי בכוחן של אלה לבטל את תוצאותיו וממצאיו.

מחקר זה תומך בסברה לפיה המומים האנורקטאליים מהווים "טעויות גנטיות מולדות בהתפתחות", במובן זה, שנמצא כי ל- 15 מתוך 1,606 בעלי מום אנורקטאלי, קרוב משפחה בעל מום מולד שאינו מום אנורקטאלי. מתוכם, למעלה מ- 50% הינם בעלי מומים במערכת השתן, מערכת הרביה או מומים באגן.

גם מחקרים שנערכו בחיות, הנסקרים בקצרה על ידי המחברים, תומכים בקיומן של סיבות גנטיות להיווצרותם של מומים אנורקטאליים. השלכה של תוצאות מחקרים אלה לבני האדם, תוכל לאפשר זיהוי גנים הקשורים להתפתחות המומים האנורקטאליים בבני אדם.