קביעת כמות הלקסטיב להתרוקנות סדירה

בשלב השני קובעים את כמות הלאקסטיב הדרוש לילד/ה לשם התרוקנות אפקטיבית. בתחילה נותנים כמות משוערת על סמך הערכה בהתחשב בהיסטוריה של הילד/ה. אם במשך 24 שעות לילד/ה אין פעולת מעיים, סימן שהכמות שניתנה אינה מספקת. לפיכך, מגדילים את הכמות אך במקביל עושים לילד/ה חוקן כדי לרוקן את הצואה שהצטברה במשך 24 השעות הקודמות. כלל הברזל החל על ילדים הסובלים מעצירות כרונית: אסור לצואה לשהות יותר מ- 24 שעות ברקטוסיגמויד.

כך חוזרים על התהליך עד שמגיעים לכמות הלקסטיב הדרושה לילד/ה לצורך התרוקנות ולא סתם התרוקנות – אלא התרוקנות אפקטיבית, דהיינו, שהרקטוסיגמויד התרוקן לחלוטין. זאת כאמור נקבע אך ורק על ידי צילום רנטגן.

בדר"כ, בילדים מהסוג הזה מדובר בכמות לקסטיב גדולה מה"נורמלי". זאת ועוד, ככל שהילד/ה גדלים צפוי כי הם יזדקקו לכמויות גדולות יותר של לקסטיב.

לאחר שהעצירות טופלה כדבעי , ניתן לראות אם לילד יש שליטה על הסוגרים (וכאמור העצירות הביאה לחוסר שליטה מדומה על הסוגרים) או שבאמת מדובר בילד שאין לו שליטה על הסוגרים.

אבחנה זו תוביל לטיפול שונה במסגרת המרפאה לשליטה בסוגרים.

בהמשך הדרך, אין הכוונה שכל יום יש לצלם את הילד/ה על מנת לקבוע שההתרוקנות הינה אפקטיבית, אלא כל הורה לומד להכיר את ילדו ולדעת איזו כמות של צואה נחשבת אצלו/ה, כהתרוקנות אפקטיבית