הניתוח ליצירת פי טבעת " POSTERIOR SAGITTAL ANORECTOPLASTY " ובראשי תיבות: " PSARP "

לפני 1980, הניתוח היה מבוצע דרך הבטן. החל משנת 1980 ואילך, ברובם המכריע של המקרים, הניתוח לא מתבצע דרך הבטן, אלא דרך הישבן עצמו. במקרים מורכבים יש צורך גם בפתיחת הבטן בנוסף לחתך בישבן.

השיטה הומצאה ע"י ד"ר אלברטו פניה ( ALBERTO PENA ) בשנת 1980 ודווחה לראשונה בשנת 1982.

כיום, עומד ד"ר פניה בראש המכון למומי המעי, האנוס והרקטום ( COLORECTAL CENTER ) בבית החולים לילדים בסינסנטי, אוהיו.

היתרון הגדול והמשמעותי של שיטת ה- PSARP , דהיינו, ביצוע הניתוח דרך הישבן עצמו ולא דרך הבטן, הוא, ששיטה זו מאפשרת לרופא/ה לראות באופן ישיר את המום ולטפל בו ולמקם באופן מדוייק מבעבר, את הרקטום ביחס לשרירים הטבעתיים ( SPHINCTERIC MECHANISM ).

בשיטה זו, הילוד מושכב על הבטן, כשהישבן והאגן ( PELVIS ) מופנה כלפי הרופא ומוגבה כלפי מעלה. הרופא/ת מבצע/ת חתך בין שני הישבנים ודרך חתך זה מתבצע הניתוח.

בזכרים, על הרופא/ה להפריד בין הרקטום לבין השופכה וליצור שני קירות נפרדים, אחד לרקטום ואחד לשופכה, לשחרר את הרקטום ולהשיקו אל עור הפירנאום וכן ליצור פי טבעת. בנקבות, ההפרדה מתבצעת בין הרקטום לבין הנרתיק .

לפני הניתוח משתמשים במכשיר לגירוי השרירים הרצוניים. חלק מהשרירים הינם שרירים טבעתיים ( SPHINCTER MUSCLES ).

על פי השיטה הזו, בניגוד לעבר, משמרים ככל הניתן את הרקטוסיגמויד. רוב הילדים אשר מנותחים בשיטה זו, סובלים מעצירות. יחד עם זאת, במקרה זה נקודת המוצא ביחס לעצירות היא חיובית באופן יחסי, במובן זה, שיותר קל לטפל בילדים שאין להם שליטה על הסוגרים, והם סובלים מעצירות, מאשר בילדים אשר סובלים מחוסר שליטה על הסוגרים ושלשול. אך כפי שאמרנו לכל אורך הדרך, גם עצירות וגם שלשול הן שתי בעיות איתן צריך להתמודד ובהן צריך לטפל.

ויודגש, אין בהגדרה דלעיל כדי להוות פירוט מלא של מהלך הניתוח ותיאור מלא של כל מה שצריך להערך במסגרתו.

כמו כן, אין ההגדרה התמציתית דלעיל מתייחסת לניתוח לתיקון מום מסוג CLOACA . ביחס למום מורכב זה, נסתפק בכך שנאמר, שכיום, הניתוחים מבוצעים בשיטת TOTAL UROGENITAL MOBILIZATION . לפני השימוש בשיטה זו, הניתוחים היו מבוצעים בשיטה של הפרדה מלאה בין הרקטום, הנרתיק והשופכה, והשקתם אל הפרנאום. מכיוון שדובר היה בהפרדה מלאה בין שלוש המערכות, הניתוחים היו נמשכים שעות מרובות.

כיום, הרקטום מופרד מהנרתיק ולאחר מכן השפכה והנרתיק מנוידים כחטיבה אחת. הדבר מתאפשר ע"י חתוך הרקמה המעגנת את השופכה וצוואר שלפוחית השתן ואז שני המבנים הללו נמשכים אל הפרינאום כחטיבה אחת.

שיטה זו מקצרת את זמן הניתוח ובחלק מן המקרים, מאפשרת את תיקון המום מבלי להיזקק לניתוח דרך הבטן.